יאיר ואביטל (בדוי) נשואים קרוב לעשר שנים ומגדלים יחד שלושה ילדים. לאורך הפגישות התקשו שניהם להגדיר מהם הקשיים בחייהם המשותפים, אבל שניהם ידעו לומר שהם מרגישים תקועים.
באחד המפגשים סיפרה אביטל ליאיר שהבוקר היא לא מצאה את התיק שלה בארון המקולף ואין לה מושג איפה הוא.
"הארון המקולף ?" שאלתי.
"כן… " ענו לי שניהם והתחילו לצחוק במבוכה. "יש לנו כזה ארון בבית"
"מה .. יש כזה צבע.. ? " שאלתי.
"לא.. מה פתאום.. הוא פשוט ארון מקולף מהצבע המקורי שלו.." הם ענו.
"אוי חתיכת סיפור יש לנו איתו.. אל תשאל.." המשיכו שניהם.
זהו ארון שקיבלו אותו מסתבר, מתנה לנישואיהם מהסבתא של יאיר. הארון שימש אותם כמה שנים טובות, עד שהחל להתבלות ולאבד לחלוטין את צבעו המקורי. למרות ההתיישנות והכיעור שאחז בו, הארון משמש אותם עד היום הזה ועומד בסלון ביתם.
כבר מזמן הם רצו להחליף אותו בארון חדש ויפה, ולמרות שהכסף פה הוא ממש לא מה שמעכב, נשארו יאיר ואביטל עם הארון של סבתא על כל המשתמע.
למה ?
הוא רצה ארון בצבע מסוים שמשתלב בול עם הספה, היא לעומת זאת לא הייתה מסוגלת לדמיין צבע שכזה אצלה בסלון.. פשוט מכוער ברמות.. לדבריה. כיוון שכך הם פשוט החליטו בלית ברירה להישאר עם הארון הקיים, עד.. עד.. שיבוא גואל…
****
עם הזמן ועם התקדמות התהליך החלו יאיר ואביטל לזהות שסיפור הארון הוא המספר את סיפור חייהם. והוא בדיוק מצביע על המקום אותו הגדירו כתקוע.
הוויכוח הוא לא על צבע הארון כפי שזה נראה כלפי חוץ.. הוויכוח הוא על משהו שורשי יותר.
לו היה הדיון רק על הצבע, היו יכולים מזמן למצוא משהוא שהולם את שניהם.
האחיזה החזקה בשני קצות החבל ישב בעצם על צורך בסיסי שדן הרגיש עם השנים שהוא הולך ונחסר ממנו בקשר הזוגי.
הצורך בתחושת הכבוד העצמי.
אחרי שנפל בתוכו "האסימון" החל יאיר לשתף בחוויותיו. אז גילה עד כמה הוא מרגיש, כי דעתו, בחירותיו, רצונותיו, לא מקבלים ביטוי בחייהם המשותפים, ועד כמה צורך זה הלך ואבד ממנו.
אותו מפגש משמעותי הוביל אחריו שורה של שיחות משותפות בין רות ודן. שיחות שהבהירו לשניהם את המקום שתקע אותם. השינוי המעשי בחייהם היה קרוב ממה שיכלו לדמיין.
עד אותו מפגש בהם הגיעו שניהם נינוחים ושלווים מאי פעם.
"קנינו אתמול ארון חדש לסלון… היה פשוט כיף לקנות את זה.. "אמר יאיר.
***
מי שרוצה להרחיב את הקריאה בעניין, מוזמן לחפש את הפרק העוסק ב"צרכים ורצונות".
